זלאיטארט|ציורים מקוריים|תצוגה ומכירה|אקריליק שמן על בד|מופשט|אבסטרקט|נסים זלאיט|zalayetgallery|zalayt nessim -
תגובות

"מכרת ציור?"

                             ממ

"מכרת ציור?"

השאלה הנצחית שנשאלת
בכל תערוכה
בכל אירוע
בכל 'בית פתוח'
וגם אם לא נשאלת
תמיד, אבל תמיד, היא מרחפת מעל
כעננה
שהאחד לא מעז לשאול
והאחר מייחל שלא תישאל

"מכרת ציור?"
על פי זה את נמדדת
על פי זה נמדדת היצירה שלך
זה מה שמגדיר את איכות האמנות שלך
וכמה את רוצה שלפחות יצירה אחת תימכר
כדי שהעננה לא תרחף מעליך
לפחות לא הפעם
לפחות עד הפעם הבאה
בה תעשי תערוכה
ותמתיני 
בלב מכווץ

עד שתגיע השאלה
מכרת ציור?

לא אשקר
(ממילא אף אחד לא יאמין לי)
אני רוצה למכור
והרבה
ההרגשה הזו כשמישהו ניגש ושואל
"מה המחיר?"
ואחר כך
"אני רוצה אותו"
ואחר כך
מוציא מכיסו או מתיקה
את מה שבעיניך מסמל כל כך הרבה
את מה שיאפשר לך להשיב
'כן, נמכר ציור'.
את ההרגשה הזו 
לא ניתן לתאר
צריך לחוות.

ובתוכך את יודעת
בודאות
שהצלחת.
הצלחת ליצור קשר ביניכם
באמצעות היצירה.
הצלחת לגעת

על החתום: עירית דלל זלאיט

 
לעמוד הפוסט תאריך: 23/09/2017 17:50:00 תגובות:
תגובות

2. "גם מחר אני צריך לרדת?"

                                     
 

"גם מחר אני צריך לרדת?"

מה אני אמורה לענות לו?
לאיש המבוגר הזה
שכבר אפשר לקרא לו 'זקן'
הוא הרי כבר סוגר, כמעט, את שנתו ה - 94
ובימים אלה, כשכבר כמעט...
הוא פתאום רואה את חלומו 
הופך להיות גם חלומה
של בתו
של זו שמשחר ילדותה הפנתה עורף
לו
ולציוריו
בהם ראתה אויביה
כקנאת אחים
הרבים על תשומת ליבו של אביהם
יודעים מה מקומם בלבו.
יודעת את מי הוא מעדיף על פניה.
והנה זו, שהפנתה עורף 
לו, לתשוקתו, ליצירתו
הופכת עורה
והבעירה שבתוכו
הופכת לבעירה שבתוכה
חלומו הופך לחלומה
ולא מרפה.
והוא ניצב כלא מאמין
מנסה לבדוק 
מנסה למשוך אותה לאחור
נע בין הרצון שתמשיך
ובין החרדה שמא תעצור
ובעיקר פוחד על עצמו
יודע שכבר לא יוכל לעמוד באכזבה נוספת
של חלום שלא יתגשם
ומה הוא בסך הכל בקש?
"אני רוצה לעשות רק עוד תערוכה אחת."

אז האם גם מחר הוא צריך לרדת?
באירוע הקודם
הוא נע כבתוך חלום
כך הוא סיפר ביום המחרת
כשהוא תשוש, כבוי, לא יכול להכיל את ההתרגשות
חש ש"אלוהים קורא לי"
כך הוא אמר לי, כשעיניו מתמלאות דמעות
בפעם המי יודע כמה.
ואני יודעת שטרם הגיע זמנו
מנסה להרגיעו
יודעת שהוא חש בטוח כרגע
שתשוקתו נמצאת בידיים אמונות
שתשמורנה מכל משמר על פרי יצירתו
והוא יכול לעזוב בשקט
ועדיין לא רוצה
יש לו עוד הרבה
להניח על הבדים המוכנים
הממתינים לתורם לקלוט
את נפשו

אז מחר אתה לא צריך לרדת אבל אתה יכול, אם תרצה
ובתוכי אני יודעת שלא תרצה לוותר על המעמד

על החתום: עירית דלל זלאיט




לעמוד הפוסט תאריך: 14/09/2017 00:04:00 תגובות:
תגובות

1. הנה זה עומד להתחיל

                                     

 1. הנה זה עומד להתחיל

הרגע הזה, דקות לפני שהאורחים המוזמנים עומדים להגיע.

הרגשות מתערבלים בפנים. נעים בין הרצון להישאר כאן, 
ברגע שלפני, כשיש עוד ציפיה לבאות, 
ובין הרצון להיות כבר שם,
ברגע שאחרי, ולראות שהכל עדיין בסדר.
שנים ארוכות וחלום שעומד להפוך למציאות עם הגעת האורח
הראשון לאירוע.
רוצה להישאר ומתקשה לוותר על התחושה הזו, של תכניות לעתיד,
של עשיה, של בחינת הדרך, של גוף שטוף אדרנלין, של גילויים חדשים
והמשפט שמזדחל ומתפתל לו, כמו היה נחש ארסי בין תאי מוחי,
לשונו המפוצלת שלוחה לפניו, לוחשת ברחש מצמרר: "החלום ושיברו".
'יגיעו או לא יגיעו' זו השאלה.
תהייה שהולכת אתי, שוכנת במעמקי קרביי, מרימה ראשה לא פעם
וגם לא פעמיים: 
'יגיעו או לא יגיעו?' 
אני יכולה ללכת בדרך הזו לבדי.
עד שלב מסוים.
והשלב הזה מגיע. 
עוד כמה דקות.
ואז יגיע השלב הבא. השלב בו השביל מתרחב, פורש שוליו כזרועות
הפתוחות לחבוק אנשים נוספים, שותפים לדרך.
'יגיעו או לא יגיעו?'


כמו אז בבית, ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים
ממתינה לאורחים ליום הולדתי ה - 9.
שחל בחודש אוגוסט.
כולם בחופש.
עומדת במרפסת
פני צמודות לפסי המעקה, ידיי אוחזות בסורגים בחוזקה
כאילו איימו לקום וללכת

עיני מנסות לראות מבעד לענפי עץ הפיקוס עמוסי העלים
המסתירים את הכניסה לרחוב הקטן בו שכן ביתנו
מנסה לאתר תנועה כלשהי של ילדים
שהזמנתי ליום הולדתי. 
איך כתבתי ועיטרתי הזמנות אישיות
איך הלכתי, מבית לבית, למוסרן ביד

מתעקשת לעשות הכל לבד
הרי עוד מעט אני בת 9.
הסלון ערוך לקבל את פני הבאים
השולחן הסגלגל ערוך,  צלחות עמוסות כל טוב
בדיוק כפי שילדים אוהבים
מול כל צלחת עומד כסא
כזה של פעם, מרופד ולו משענת גבוהה
ממתין לילדה או הילד שיתיישבו עליו
ובראש השולחן

הכסא שלי
והצלחת שלי
והזר היפהפה שהכינה אמי
ויושם על ראשי עם תחילת החגיגה.
ואני, עומדת שם במרפסת
מנסה לראות האם יהיה מי שיזכור
את ההזמנה שקיבל מידי

'יגיעו או לא יגיעו?'

אין לי סוף לספר לך 
לא סוף שמח וגם לא סוף עצוב
פשוט כי אינני זוכרת.

אני זוכרת רק את הציפיה המתוחה והמפוחדת לאורח הראשון.
ממש כמו כאן, בחצר הקדמית של הגלריה,
שנבנתה ועוצבה בדיוק כפי שרציתי
התערוכה המשותפת הראשונה עם "אמן אורח"
תלויה על הקירות, ממתינה
לאורח הראשון שיגיע.

'יגיעו או לא יגיעו?'


והגיעו.
המון אורחים.
לא אשכח את הרגע בו יצאתי לחצר מתוך הגלריה המלאה באורחים
רק כדי לוודא ששרון הזמרת ואמיתי שליווה אותה אינם זקוקים לדבר.
והדשא בקדמת הגלריה היה מלא אנשים.


"לך לך למקום ממנו הגעת, נחש קטן שלי. היאסף אל אבותיך. הם הגיעו, האורחים".

על החתום: עירית דלל זלאיט

  

לעמוד הפוסט תאריך: 09/09/2017 13:51:00 תגובות:
 

כל הזכויות שמורות - עירית דלל זלאיט ©

,אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
.אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר