נסים זלאיט ציור מופשט|נסים זלאיט ציור אבסטרקט|אמנות מופשטת|ציור מודרני|מופשט|שמן על בד|מופשט לירי|צייר ישראלי|modern abstract art|אמנות מקורית\ - משחק פלייבק
דף הבית >> משחק פלייבק
 
אני גם שחקנית פלייבק.
חברה בקבוצת תיאטרון הפלייבק "פיר קמפיר".
תיאטרון המבוסס על סיפורים מהקהל.
זה הולך ככה:
מישהו מהקהל מספר על אירוע כלשהו מחייו, ואנחנו השחקנים עולים לבמה ומשחקים את הסיפור.
כך, בלי להתכונן, ללא טקסט שלמדנו מראש, ללא בימוי, ללא חלוקת תפקידים. עולים, מאלתרים, ומשחקים.
הכל על פי סיפור קצר ששמענו לפני מספר דקות מאדם שפגשנו לראשונה.
על מנת שנוכל לבצע זאת באופן הטוב ביותר אנחנו נפגשים אחת לשבוע ומתאמנים, על עצמנו.
קבוצת שחקנים. 
אנחנו מכירים אחד את השני לפני ולפנים.
הרבה פעמים אנחנו "שופכים את הקרביים" ועושים "החזרות". כך קוראים לזה. מחזירים למספר את הסיפור שלו.
אמש, במהלך המפגש השבועי הקבוע שלנו בקבוצת הפלייבק היא בקשה לספר סיפור. 
כך זה תמיד. מישהו מאיתנו מספר משהו שקרה לו במהלך השבוע האחרון ואז היתר עולים לבמה "ומחזירים" לו את הסיפור. מאלתרים על הבמה ובונים סצנה שלמה.
לאט לאט, נכנסים ויוצאים מתפקידים על פי הדמויות עליהן סיפר המספר ושומרים על לב הסיפור. 
החוק הוא שאנחנו על הבמה למענו. למען המספר.
אנחנו, השחקנים, לא באמת חשובים. אין שחקן ראשי ושחקן משנה. ומסצנה לסצנה מתחלפים השחקנים ומתחלפים התפקידים.
ואמש היא בקשה לספר את הסיפור שלה.
ידעתי שהוא לא יהיה קל. ראיתי אותה כשנכנסה למפגש והיה ברור שמשהו עובר עליה.
ומה שהתרחש בדקות שאחרי היה מצמית.
היא סיפרה את הסיפור שלי. שלב אחרי שלב. סיפור לא פשוט היה הסיפור שלה.
הוא נגע בחברות, בהקרבה, בכאב, במוות, בכעס ונותר עם שאלה אחת גדולה בסופו.
זה היה הסיפור שלה והיא סיפרה אותו. אבל זה היה גם הסיפור שלי. בדיוק.
ואז הגיע הרגע בו השחקנים צריכים לעלות לבמה. והחלטתי לעלות.
פחדתי. זה היה הסיפור שלה ודרכו אני עלולה לפגוש את עצמי ואת הסיפור שלי, על הבמה.
פחדתי ממה שאולי יקרה לה וממה שאולי יקרה לי, ואני הרי נמצאת שם למענה.
הסצנה מתחילה. ואני, עומדת שם על הבמה, מקבלת על עצמי את דמותה וחשה שלאט לאט גם דמותי נכנסת לתוך דמותה.
אני מודעת למה שמתרחש בתוכי ולא יכולה להפסיק. הדמות היא/אני אני/היא. ופתאום אני מבינה, שהנה אני "הולכת על כל הקופה".
משאירה את הפחד מאחור. מרגישה שאני, על הבמה, משחקת את דמותה ופוגשת את עצמי, דרכה.
כי הסיפור הוא אותו סיפור היא/אני.
והיה שם בכי, והיה שם כעס, והיה שם כאב והיו גם הבנה והשלמה.
והיו שם השחקנים הנוספים שתמכו, כל אחד והתפקיד אותו לקח על עצמו.
והכל היה מדויק. כל כך מדויק.
ככה זה בפלייבק.
יש מספר, ויש שחקנים.
השחקנים הם תמיד בשרות המספר.
שומרים על כבודו, מעבדים על הבמה את החוויות אותן סיפר.
ולא פעם קורה שתוך כדי התהליך, על הבמה, השחקן מוצא את עצמו מעבד ומרפא גם את הסיפור שלו.

*הפוסט הזה נכתב באהבה לזכרה של רותי פוריסמן ז"ל 
ובהוקרה לחברי קבוצת הפלייבק "פיר קמפיר" האהובים שאני מברכת כל יום שהם בחיי


 

כל הזכויות שמורות - עירית דלל זלאיט ©

,אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
.אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר