נסים זלאיט ציור מופשט|נסים זלאיט ציור אבסטרקט|אמנות מופשטת|ציור מודרני|מופשט|שמן על בד|מופשט לירי|צייר ישראלי|modern abstract art|אמנות מקורית\ - זהו, אני יוצאת
דף הבית >> זהו, אני יוצאת
 

זהו, אני יוצאת לדרך.

הרגשות מעורבים. התחושה היא של יציאה לקראת משהו לא נודע.

סך הכל ספרד. מה כבר יכול לקרות.

טיול, מוזיאונים, פארקים, תחבורה ציבורית, הרבה שעות לבד עם עצמי.

מה כבר יכול לקרות?

 

יום חמישי, בדרך לשדה התעופה, תחנת הרכבת בבית יהושע. בתור לקופה אני רואה שיש הנחה לאזרחים ותיקים: נשים מעל גיל 60 וגברים מעל גיל 65. ההנחה בכפוף להצגת תעודת זהות.

אני מוציאה בשמחה את הדרכון ואומרת לקופאי: לנתב"ג אזרח ותיק.

הוא הנפיק לי כרטיס ואפילו לא ביקש לראות את הדרכון לווידוא הגיל!!!

מה רואים את זה עלי?

מצד אחד זה נהדר לקבל 50% הנחה אבל, לא בכפוף לזה שרואים את זה עלי!

לא יכולה לומר אם נעלבתי או לא, אבל משהו קרה.

פתאום הדמות הנשקפת אלי מחלונות בית הקפה בתחנה נראית אחרת. לראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני מוצאת את עצמי עומדת ובוחנת אותה, את הדמות; את אופן עמידתה/יציבתה, מסתובבת מעט ימינה ואחר כך שמאלה. אולי זה שיער השיבה שאני מסרבת לצבוע?

התחושה מתעצמת בעודי ממתינה עם עוד אנשים בתחנה. הם מסתכלים עלי. הם בטח חושבים לעצמם: הנה עוד זקנה נוסעת לטייל בחו"ל.

ואז עולה המחשבה: איך משפט אחד של מישהו שודאי לא ניתקל בו שוב לעולם, יכול להפוך את הקערה על פיה.

 

ונזכרתי בשיחה בין אבי וביני שנערכה לפני כעשר שנים:

אבי, שזכה לשנות פריחה יצירתית, הכרה של בעלי גלריות שחיזרו אחריו והציגו יצירותיו ללא תשלום, כיכב במדורי הבקורת האמנותית בעיתונות (בימים בהם הבקורות היו אותנטיות ונכתבו על ידי המבקרים שהטריחו עצמם להגיע לפתיחות, ולא כפי שזה היום כשהכתבות נכתבות על ידי האמן עצמו ונדחפות למדורי הבקורת האמנותית על ידי קשרים ממומנים של אנשי יחסי ציבור [ועל זה פוסט נפרד בהמשך]). אז באותן שנים, בהן זכה אבי לבקורות אוהדות, נכתבה פעם בקורת על ידי רפי לביא, שנחשב באותן שנים לאיש חזק בתחום. הבקורת נתפסה כשלילית על ידי אבי. שלילית עד כדי כך שהפסיק להציג בתערוכות. הוא החליט ל'רדת למחתרת'.

אני זוכרת אותו שנים מדבר על הבקורת הזו ועל מה שגרמה לו.

כשלקחתי על עצמי את ניהול אוסף הציורים של אבי עברתי גם על קטעי העתונות מאז (יש לנו את כל הפרסומים המקוריים מאותן שנים), על מנת לסרוק אותם ולשמר את המידע. נתקלתי גם בבקורת הזו. לא האמנתי למקרא עיני. זו הבקורת שהורידה את אבי למחתרת?! שגרמה לו להיעלם מעיני הציבור?!

לא יכול להיות, החלטתי. מוכרחה לוודא את זה איתו.

"אבא, זו הכתבה עליה דיברת כל השנים שהיא שלילית ומחקה לך את הרצון להציג בתערוכות?"

כן, היתה תשובתו.

"אבל מה כתוב בה? מה כל כך שלילי? הוא כתב רק מה הוא חושב וזה בכלל לא רע!!!"

האיש המבוגר הזה, אבא שלי, שהציור הוא כל חייו, שבשנים האחרונות מבכה את היעלמו מעיני הציבור ומנסה להבין מה גרם לו לכך, האיש הזה הסתכל בפיסת העיתון הישנה, הסתכל ב 20 השורות שנכתבו במדור לבקורת אמנות

30 שנים קודם לכן, קורא את המילים שוב ושוב וממלמל "נכון, לא כתוב כאן שום דבר רע אבל אז, זה ננעץ בי כמו חרב בלב".

 

ושם, בתחנת הרכבת בבית יהושע, עולה המחשבה: איך משפט אחד של מישהו שודאי לא ניתקל בו שוב לעולם, יכול להפוך את הקערה על פיה.

 

עירית

 

כל הזכויות שמורות - עירית דלל זלאיט ©

,אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
.אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר