נסים זלאיט ציור מופשט|נסים זלאיט ציור אבסטרקט|אמנות מופשטת|ציור מודרני|מופשט|שמן על בד|מופשט לירי|צייר ישראלי|modern abstract art|אמנות מקורית\ - ופתק עם הפרטים יש לך בכיס?
דף הבית >> ופתק עם הפרטים יש לך בכיס?
 

"החלטתי, היום אני הולך לבד לפארם. ברגל"
כך הוא הצהיר אתמול.
הגבר המזדקן הזה, בן 95, שהחליט שנמאס לו להיות תלוי באחרים. הוא רוצה ללכת לבד.
אתה צריך ללכת עם ההליכון, אני אומרת לו.
"מה פתאום, אני יכול ללכת בלי כלום"
כדאי, שלא תתעייף באמצע הדרך, אני אומרת לו, לאבי, שלפני פחות משנה שבר את הרגל, ובמקום להתאים את עצמו לסטטיסטיקה שאומרת שזו הדרך הישירה למוות בגיל הזה, עשה לסטטיסטיקה "שריר" ושיקם את עצמו עד כדי הליכה עצמאית, ללא עזרים.
ופתק עם הפרטים שלך יש לך בכיס? אני מקשה
הוא מוציא מכיס חולצתו את הכרטיס שכתב רק אתמול, ובו שמו, שמי ומספר הטלפון שלי.
אני דואגת. הוא שוכח.
פעם הוא היה מתווכח איתי, אומר שאמרתי דברים שלא אמרתי ושוכח את אלו שכן.
ויכוחים מרים היו בינינו. אף אחד לא מוכן לוותר על האמת שלו. הרי אני בתו. עקשנית ונחושה בדיוק כמוהו.
ולאחרונה גם הוא שם לב שהוא שוכח. שוכח מה התכוון לצייר כשהציור כבר במחצית התהוותו; שוכח אילו חומרים ערבב במיכל ולא הספיק זכרונו אפילו למספר השניות שחלפו עד שלקח את העט בידו כדי לרשום.
קורה שאני יורדת אליו לאטליה ורואה מיכל ללא כיתוב. מה זה אבא? אני שואלת. "זה חומר לרלייף". מה יש בו? "אני לא זוכר". למה לא רשמת? "עד שלקחתי עט לרשום כבר שכחתי מה רציתי לרשום".
"אבל לא נורא, זה חומר טוב. ניסיתי אותו והוא מצויין" הוא ממשיך ומנסה לשכנע את עצמו. לא שהחומר טוב אלא שלא חשוב מה ההרכב. האמן הזה שמתעד כל פעולה שלו. מתעד כל הרכב של כל חומר שהוא מכין, מנסה לשכנע אותי, או את עצמו, שלא נורא שלא כתוב העיקר שהחומר מצויין.
ואני מאמינה לו שהחומר מצויין.
ואני לא מאמינה לו שלא חשוב לו מה הוא מכיל.
אז הוא כבר מודע ומודאג מהשכחה התוקפת אותו לעתים. סופסוף הסכים לרשום בפתק, שיוכנס לכיס חולצתו, את הפרטים שיעזרו לו בשעת צרה.
ואז, לאחר מספר דקות הוא אומר לי שהוא מעדיף ללכת עם המטפלת הזרה שמטפלת בו ובאמא.
"ואני לא לוקח מפתח. אני רוצה לרדת דרך הגלריה."
אתה יכול לצאת מהדלת הראשית זה יותר קצר, אני אומרת
"אבל אני רוצה לרדת דרך הגלריה. יש דבר יותר מהנה מזה?"
לא. אין.
והוא יורד, והיא אחריו.
והם הולכים לכיוון הפארם.
ואני עומדת מביטה בשניהם יורדים במורד הרחוב ולבי נמלא אהבה אליו.
אדם זקן, הולך לאט, מדי פעם נעצר, מזדקף וממשיך הלאה.
אדם מטופח, זקנקן קטן מעטר את פניו החיוניות, שיער לבן ארוך משוח בקרם ואסוף בקוקו מאחור.
ואני חושבת לעצמי, זה אבא שלי. אמן מזדקן שבכל בוקר מתעורר ויודע לשם מה. יש מקום וציור הממתינים לו. איש זקן שבכל לילה הולך לישון ויודע שעבר עוד יום, יום שהיה שווה לחיות אותו.
 

כל הזכויות שמורות - עירית דלל זלאיט ©

,אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
.אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר