נסים זלאיט ציור מופשט|נסים זלאיט ציור אבסטרקט|אמנות מופשטת|ציור מודרני|מופשט|שמן על בד|מופשט לירי|צייר ישראלי|modern abstract art|אמנות מקורית\ - הוא עוד מעט יגיע

ZalayetArt | Zalayetgallery

נסים זלאיט ציור מופשט | Zalayet Nessim abstract paintings
אמנות מופשטת מודרנית | Modern Abstract Art 
FacebookGoogle+YoutubePinterest
דף הבית >> הוא עוד מעט יגיע
 
1.
דפקתי על דלת דירתה.

"רגע" נשמע קולה ומיד לאחריו קול שיעולה מלא עשן סיגריות המוכר לי כל כך.

הדלת נפתחת ואני שמה פעמיי לחדר שממול, מעברו השני של הסלון, ממש כפי שעשיתי אחת לשבוע או שבועיים, במרבית השנים מאז נכנסה לחיי.

ואז ראיתי אותו; עומד במלא הדרו; ענק ביופיו.

עמדתי והסתכלתי בו כאילו היה מגנט עצום שמושך את ליבי אליו. עמדתי ולא יכולתי להוציא מילה מפי. מתקרבת, מתרחקת קמעא ועוד קצת, ושוב מתקרבת. חשה גלי חום של אהבה גדולה, כפי שלא חשתי מעולם לפני כן, כלפי זו שבביתה הייתי, שהביאה אותו אל ביתה. לא יכולתי להסיר את עיני ממנו.

"הוא מוצא חן בעיניך?"

מי צייר אותו? לחשתי

תשובתה פתחה בליבי חדר נוסף, שמור במיוחד, שעל דלתו רשום: "ענת אגמי"

2.

באחת הפעמים בהן יצאתי מהחדר בביתה, חוצה את הסלון בדרכי החוצה, עמדתי מולו, כפי שנהגתי לעשות בכל פעם.
הסתכלתי ממושכות ונשמתי עמוק.

"את ממש אוהבת אותו"

את לא יכולה לשער כמה, עניתי. אין די מילים להסביר לך מה הוא חיבר בי אליך.

ואז, כאילו משומקום נפלטו מפי המילים: יום אחד הוא יהיה שלי.

"את רוצה לקנות אותו?"

לא, עניתי. לא רוצה לקנות אותו. אבל הוא יהיה שלי יום אחד.

"את מתכוונת בצוואה?"

זה את אמרת, עניתי וגופי החל לרעוד. מה פתאום צוואה? אף אחת מאיתנו לא מתכוונת למות כל כך מהר, אמרתי לה.
באמת שאני לא יודעת זה ממש נפלט בעצמו, בלי כוונה, המשכתי.

 

3.

חלפו שנתיים.

הטלפון צלצל.

הסרטן חזר לא מזמן והפעם המוות הוא דרך המוצא היחידה. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה. הרי יותר ממחצית חיי היא תמיד היתה שם.

"הי עירית" נשמע קולה העמוק שהיה מעביר בגופי חום נעים של מקום מוכר.
ומיד לאחריו ה"מה שלומך?" הידוע שלה, המתמשך, כמעט מותג בלעדי שלה, שנאמר תמיד באיטיות אופיינית,
מאפשר את יצירת החיבור, של המשיב לעצמו, ואליה.

"אני זקוקה לפרטים האישיים שלך; אני משאירה לך אותו."

בום!

 

 

4.

שבת בבוקר. שקט. אני בחדר העבודה והאיש שאיתי נמצא במטבח. בוקר שבת אופייני.

בום! חזק נשמע שהקפיץ אותי וגרם לי לרוץ למטבח, תוך כדי קריאה "אתה בסדר? מה קרה?"

כלום, הוא עונה, רק נפל הציור והצביע לעבר הקיר בסלון.

"מה פתאום הוא נפל?"

קורה, הוא כבר תלוי שם 22 שנים.

"אבל למה הוא נפל? גם כל יתר הציורים תלויים 22 שנים. כולם עם אותו חוט. למה רק הוא נפל?"

ניגשתי לציור, בודקת את גבו. החוט קרוע.

ואז התחיל רעד לעלות מתוך גופי פנימה. משהו לא מוסבר. השענתי אותו על הקיר וזזתי.

את רוצה לתלות אותו? הוא שאל

"לא עכשיו" עניתי. רק הרגשתי שאני רוצה להתרחק משם.

למחרת בבוקר צלצול טלפון.

"עירית?" נשמע קול שואל מהעבר השני.

כן.

"שלום, מדברת עורכת הדין שלה. רציתי רק לידע אותך שהצוואה נפתחה. היא בקשה לתת לך אותו"

ואני רק חשבתי על הציור שנפל אתמול מהקיר.

 

כל הזכויות שמורות - עירית דלל זלאיט ©

,אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
.אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר