נסים זלאיט ציור מופשט|נסים זלאיט ציור אבסטרקט|אמנות מופשטת|ציור מודרני|מופשט|שמן על בד|מופשט לירי|צייר ישראלי|modern abstract art|אמנות מקורית\ - בלעדיה זה לא היה קורה
דף הבית >> בלעדיה זה לא היה קורה
 


 
"אמא אני הולכת"
כך אני, בכל פעם שסוגרת את הגלריה בסוף יום פעילות.
אני עולה לקומה מעל, להיפרד.
היא כבר לא יורדת למטה, לגלריה.
פעם היא היתה יורדת לשבת אתי. לדבר על נושאים שלא מצאה אחר מלבדי לשתף בהם.
מאז שנפלה ושברה חוליה בגב, ומאז שאיבדה לחלוטין את מאור עיניה היא כבר לא יורדת לשבת אתי.
משהו נשבר בתוכה באותה נפילה ארורה. משהו נשבר בנשמתה של האשה העצמאית והגאה הזו.
משהו גם נשבר בינינו. נשבר יחד עם בניית הגלריה שהחלה בדיוק ביום בו נפלה.
היא הבינה שכבר לא תצליח להזיז אותי מהחלום.
מאז שהגלריה נבנתה, היא הבינה, זו מלחמה אבודה.
היא כבר לא יורדת לגלריה. מתרצת זאת שממילא היא לא רואה.
ואני יודעת שמעולם לא ירדה על מנת לראות אמנות, לא הגיעה כדי לראות את תערוכה.
היא רק הבינה שכבר אין סיכוי.

"אמא, אני זזה"
כמעט תמיד אני מוצאת אותה יושבת, במרפסת הקטנה בקומה העליונה, מול דלת ביתם, עיניה עצומות.
ואני מתכופפת לבדוק האם היא ישנה או סתם שקועה במחשבות.
לעתים אני מוצאת אותה יושבת במיטתה ושרה כך סתם, לעצמה.
תמיד, אבל תמיד, בכל מקום שבו אני מוצאת אותה, היא נמצאת שם לבדה.
האשה הזו, שהיתה פעילה, רקדה ריקודי בטן, התעמלה ושיחקה ברידג',
היתה תמיד המבוגרת בחבורה עם הנפש הצעירה מכולם, אספה חברים וחברות,
תחזקה בית ומשפחה ועסק כמעט לבד,
האשה הזו נותרה לבדה.
עיניה עצומות רוב הזמן כאילו אינה רוצה לראות לאן מועדים ימיה.
האשה שכל מה שהיא רוצה שיקרה זה שיחזור מאור עיניה.
בלעדי זה אינה רואה טעם לחייה.
"מתי כל זה ייגמר" זו שאלה שגורה בפיה. אינה מוצאת נחמה בדבר.

"אמא אני צריכה ללכת" אני אומרת לה, מלטפת את כתפה הגרומה.
מעיזה לעשות כך רק לאחר שוידאתי שהיא ערה ושהיא יודעת שזו אני
(מאז שנכנסה לחייה המטפלת הזרה שקוראת לה 'אמא', אני תמיד מוודאת שהיא יודעת שזו אני.
כבר קרה שאמרתי לה שאני הולכת והיא נרעשה "מה פתאום, היום לא יום שבת").

אני מלטפת את כתפה, גולשת מעט אל גבה המשולד.
לנשק אותה היא לא מרשה לי יותר.
האשה הזו, שמגע גופני, חיבוק ונשיקה, היו טבעיים לה כל כך, לא מרשה את זה עכשיו.
"אני לא רוצה להדביק אותך" היא אומרת ולא כל כך יודעת להסביר במה.
לעתים היא מחזיקה את ידי בחזרה ומלטפת, כך, במעלה האמה ובמורדה,
מגע רך, אצבעות מעוקמות מזוקן ועור חמים ומלטף כמשי.
"סעי בזהירות" היא אומרת לי.
אמא שלי בת התשעים, אומרת לי, בת השישים פלוס, סעי בזהירות.
פעם הייתי כועסת על המשפט הזה, היום אני מבינה אותה.
גם אני אומרת אותו לילדיי שלי, שגם הם כבר הורים לילדים.

"סעי בזהירות"
ואז תמיד לסיום "שתצליחי. אני מאחלת לך שתצליחי".
משפט שאיכשהו אני לא מצליחה להאמין לו כשיוצא מפיה.
איך שהוא אני תמיד שומעת את מה שלא נאמר בקול
'איך בסוף הצלחת לעשות את מה שאת רוצה'.
'איך עשית את מה שניסיתי למנוע כל השנים'
'איך נפלת למלכודת'.
כל חייה היא ניסתה לשמור עלי מהאמנות.
שלא אתקרב, שלא אפגע, שלא אמשך, שלא אתפתה.
"מספיק צייר אחד במשפחה" היא אומרת עד היום, כשאחד הנכדים הקטנים מראה עניין טבעי לילד בציור.
"אל תעודדו אותו. מספיק אחד במשפחה".

וזה לא צלח לה.
ואני, תמיד מנסה לאמר לה שלום וללכת לפני שהיא תספיק לאמר את המשפט הזה.
"תמסרי נשיקות לילדים. תסעי בזהירות"  היא אומרת ואני כבר מתחילה ללכת,
להתרחק ממנה, ואז, "שתצליחי בכל מה שאת עושה".
תודה אמא תודה, אני מסתובבת לכיוון שלה ועונה לה בקול רם,
כמעט בצעקה, כדי להתגבר על שמיעתה שנחלשה,
ולא מאמינה לאף מילה שיוצאת מפיה.
ועדיין יודעת שבלעדיה כל זה לא היה קורה...

 
 

כל הזכויות שמורות - עירית דלל זלאיט ©

,אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
.אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר